יום ד', כח’ באייר תשע”ז
הנצחה
    האתר הראשי  |  דף הבית  |  הפיגוע  |  הנופלים במערכות ישראל  |  לעילוי נשמת  
 
 

בעז"ה החברים הופכים לזיכרונות אהובים שלנו, ילדים שלנו, חברים שלנו, אתם לא זיכרון עבורנו. אתם חיים בתוכנו, בקרבנו. החלטנו לא לכתוב על מה ליזכור מכם אלא על מה ניקח מכם, כי הזיכרון יתעמעם עם הזמן אבל את מה שניקח מכם נשמור כל חיינו. יוחאי, ממך ניקח את החריצות. היית המתפלל הראשון בבוקר ואחרון להמשיך ללמוד תורה ומשנה בערב. הלכת בפשטות עם האמת הפנימית שלך. שגב, ממך ניקח את הצורך לעשות הכל מתוך שמחה. אברהם דוד, ממך ניקח את התפילה המתארכת בערבית התפללת בלי סוף ותמיד היית אחרון לסיים. עברת חיים אישיים כל כך קשים, עם המלחמה בגמגום והצורך לטפל באחים שלך. נלחמת בחיים אתה הגיבור האמיץ שלנו. נריה, ידעת מה אתה רוצה ומה אתה מצפה מעצמיך. יונתן, ניקח ממך את השובבות אבל בא בעת את שיקול הדעת. דורון, תמיד ניכור איך עמדת לקראת מבחני ההסמכה. כל כך רצית להפוך לרב בישראל ממך, יונדב, ניקח את הערצה שחשו כלפיך חניכיך בתנועה, את החליל שהי הצמוד אליך ואת הלימוד האין סופי, ביום חמישי האחרון ויתרת לראשונה בחייך על השיעור. במקום להיכנס לכיתה ירדת ללמוד בספרייה- ושם מצאת את מותך. כולכם נרצחתם בעת לימוד התורה. יכולתם לעשות כל דבר אחר אבל בחרתם להמשיך וללמוד אל תוך הלילה. הייתם נשגבים מאיתנו. רציתם ללמוד איך עם צריך ללמוד בארצו. במצלמה של שולמן מחכה התמונה האחרונה של יונדב ורועי מהשלג האחרון, עומדים בחצר הישיבה ומדברים. בחוץ קור מקפיא, אבל יהונדב מתפלמס ומתפלמס. ורועי מחייך ומחייך. ועכשיו שניהם מתים. בקושי עברו יומיים מהרצח ועדיין קשה לנו לעכל שיותר לא נראה אתכם. לא תלמדו יותר בבית המדרש. הגמרות שלכם, אף אחד לא יפתח אותן יותר. הלימוד שלכם, מי יוכל ללמוד כמותכם? "הדבר הקשה מכל הוא כאשר אנשים הופכים לזיכרונות", אמר ראש הישיבה, הרב ירחמיאל ויס. והנה, החברים שלנו הופכים לזיכרונות. הרב סיפר כיצד עבר ביניכם אחד- אחד כדי לזהות אתכם. איך הביט בפניכם, ניכר מהם את הדם, ונפרד. ועכשיו נשאר בו חלל ריק. כמו מורה שנשאר ללא תלמידים, כמו גננת אוהבת שנלקחו לה הפעוטות, כמו הרב המחנך שאיבד את צאנו. שמונה חברים שלנו הפכו לזיכרונות. גם החיים שלנו נקטעו באותו הרגע בישיבה. מי שרצה ישב ובכה על הרצפה, מי שרצה עמד מאחור. כל אחד והאבל האישי שלו. בכינו, שרנו, דיברנו מעט בזמן ההמתנה לרגע הנורא. וכשהגיע הרגע, כשהודיעו לנו עליכם, שיותר לא ניראה אתכם, בכינו את הנשמה. ואז, אחרי שעתיים שינה הלכנו להתפלל. תפילה של ראש חודש אדר, שאמורה להיות שמחה, הייתה התפילה העצובה בחיינו. בכינו ב"הלל",בקושי עברנו את זה. ובהלוויה, כמה שבכינו. כשהכניסו אתכם לרחבה. כשהספידו אתכם. כשהורידו אתכם אל האדמה, אנחנו לא יכולים לקבור את החברים שלנו! אנחנו רוצים לנחם את המשפחות שלכם, אבל לא מוצאים את המילים. מה כבר אפשר להגיד להם שיעזור? שאהבנו אותם? שעכשיו הם הזיכרונות שלנו? עדיין קשה לנו לעכל שלא נראה אתכם. שיותר לא תהיו. אנחנו נושאים אתכם בקרבנו. לממש אתכם דרכינו. אוהבים לנצח, איתן אבוטבול, צביקי גולגברג, יהושע סומר, צוריאל כהן ויהודה הלל שולמן. פורסם ב'ידיעות אחרונות' ביום ראשון לאחר הפיגוע. שמונת הקדושים

 
 


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום|